ד"ר קשב
         
      המרכז לפרט, למשפחה ולאיש המקצוע
      אבחון, טיפול, הדרכה ואימון
      הפרעות קשב והתנהגות, תפקודי למידה וקשיים רגשיים-פסיכולוגיים
 
      בהנהלת ד"ר גיל מאור  ופנינה מאור (M.A)
      טל: 072-2309810       טל נייד: 052-6348562       פקס: 072-2306348

מיתוסים על הפרעת קשב וריכוז והטיפול בה
 

הפרעת קשב, שידועה בקיצור הקליני ADHD, היא ההפרעה השכיחה ביותר בקרב ילדים. הטיפול העיקרי בה המבוסס על תכשירים

תרופתיים, גורר דיון ציבורי רב. בעולם האקדמי יש תמימות דעים באשר להליכי האבחון ודרכי הטיפול ובכלל זה לגבי הטיפול בריטלין. 

המידע באמצעות הרשת כיום מגיע לכל בית בישראל. אי לכך, חשבנו לצייד אתכם במענה למספר מיתוסים רווחים על הפרעת קשב, 

לקויות למידה וריטלין.



המיתוס: הפרעת קשב היא תירוץ לאנשים עצלנים

התשובה: הפרעת קשב היא 'שקופה', לא ניתן לראות אותה באמצעות צילום רנטגן או בדיקת דם. הפרעת הקשב פוגעת במיוחד ביכולת

ההתארגנות, ולכן לקויי קשב נתפסים בעיני הסביבה כעצלנים, מפוזרים ולא אחראיים.



המיתוס: הפרעת קשב היא לקות למידה

התשובה: הפרעת קשב איננה לקות למידה, היא אבחנה רפואית כמו סכרת, אסטמה וכו' והיא עומדת באמות מידה רפואיות.

הגורם הרשאי לאבחנה הוא רופא מוסמך המתמחה בתחום זה.



המיתוס: לקויי קשב הם היפראקטיביים ומופרעים.

התשובה: הפרעת קשב מאופיינת כפגיעה בקשב, המתבטאת בעוררות מוחית נמוכה ורמת מוסחות גבוהה. אחת מהתגובות של המוח

לרמת מוסחות גבוהה היא היפראקטיביות ו/או אימפולסיביות. סטטיסטית ילדים היפראקטיביים ואימפולסיביים מעורבים ביותר בעיות

התנהגות, אבל אין הדבר מתחייב. טיפול נכון יכול לספק לבעלי ה ADHD מענה ולא מתחייבות הפרעות התנהגות.



המיתוס: היום יש אבחון יתר של ילדים כסובלים מ- ADHD.

התשובה: כיום, יש יותר מודעות להפרעת קשב, וחוק השילוב מאפשר ליותר ילדים עם קשיים להמשיך וללמוד במסגרת הרגילה (בעבר

היו נפלטים מחוץ למערכת החינוך). לכן, על פניו נראה כאילו יש כיום יותר ילדים או אבחון רב-יותר.

לצערנו, המציאות הפוכה, מקובלת בעולם המערבי שכיחות של כ- 10% מהאוכלוסייה, בפועל מאובחנים בישראל כ-7% בלבד – על פי

נתוני קופות החולים. כלומר המציאות בישראל במיוחד בפריפריה היא של תת אבחון.



המיתוס: כל ילד שנכנס לרופא פסיכיאטר יוצא עם מרשם לריטלין.

התשובה: מרבית הילדים שמגיעים לרופאים פסיכיאטרים או נוירולוגים לאבחון של הפרעת הקשב, מגיעים בגלל שהייתה קיימת בעיה

כלשהי. לכן, סביר שאם יש בעיה התנהגותית לילד, יש משהו שמפריע לילד. הפרעת הקשב היא אחד הגורמים השכיחים לבעיות

התנהגות בילדות. אולם, יש רבים שמגיעים לרופא, ומתברר שהמקור של ההפרעות הוא על רקע רגשי, חרדות, תפקוד הורי וכו', במקרה

זה הילדים לא יקבלו ריטלין, אלא טיפול מותאם. אי לכך, כדי למנוע טיפול שגוי יש חשיבות בהליך אבחוני תקין ומלא.



המיתוס: אם למורה יש בעיה ללמד בכיתה שהיא תתמודד איתה – התנהגות הילד בבית הספר זו הבעיה של המורה.

התשובה: הבעיה היא של הילד והוא הסובל העיקרי. נכון, למורה של ילדך יש בעיה עימו השנה, אך בשנה הבאה הבעיה תעבור למורה

אחר וכך הלאה. לצערנו, מי שנשאר עם החוויה של חוסר הצלחה זה הילד. מטפלים בילד ובשבילו - לא מטפלים בשביל המורה. לכן,

חשובה עבודה משותפת ובניית רצף בין הבית ובית הספר ושיתוף פעולה בין הגורמים.



המיתוס: חושב שיש לי הפרעת קשב, כדאי להתחיל מאיבחון פסיכולוגי או דידקטי.

התשובה: טרם ניגשים לאבחון הבודק קשיי למידה, מיומנויות למידה או לקויות למידה, יש לאבחן קשיים שמקורם רפואיים ולטפל בהם.

הדבר דומה לקביעה שהילד זקוק להוראה מיוחדת או שיטות עבודה מיוחדת על מנת ללמוד להעתיק מהלוח, כאשר למעשה הוא זקוק

למשקפי ראיה.

הפרעת קשב וריכוז נופלת לקטגוריה של בעיה רפואית והיא בעלת השפעה נרחבת על כל תהליכי הלמידה. לכן יש חשיבות באבחון

וטיפול מוקדם בהפרעת הקשב.

לאחר הגעה למצב טיפולי אופטימלי בהפרעת הקשב (טיפול תרופתי עפ"י המלצת הרופא+הדרכה), ניתן לגשת לאבחון דידקטי או

פסיכודידקטי.

עריכת אבחון דידקטי או פסיכו דידקטי טרם טיפול בהפרעת הקשב, יגרום לכך שהתמונה שתתקבל מהאבחון תשקף את הקשיים

הנובעים מהפרעת הקשב. כתוצאה מכך, ההמלצות הטיפוליות-לימודיות, עשויות שלא להתאים לקשייו של הילד, לגרום לו לתסכול

ולחוסר התקדמות.



המיתוס: הפרעת קשב עוברת בגיל ההתבגרות

התשובה: הפרעת קשב היא הפרעה התפתחותית המלווה את הסובל ממנה בכל מחזור החיים מילדות לבגרות. יחד עם זאת אופייה

משתנה לאורך מעגל החיים ומסביבת פעילות אחת לשניה (בי"ס, חברים, משפחה, צבא, עבודה).



המיתוס: שוקולד וקפה גורמים להיפראקטיביות.

התשובה: היפראקטיביות היא תופעה של המוח שנועדה לפצות על עוררות מוחית נמוכה. עוררות מוחית נמוכה יכולה להופיע כתוצאה

ממחסור בחמצן (היפרוונטילציה), מחסור בברזל, עייפות, היפוגליקמיה (מחסור בסוכר), רגישות ללקטוז, צליאק, תולעים והפרעת קשב

וריכוז. כאשר יש הפרעת קשב לשוקולד וקפה אין השלכות על ההיפראקטיביות. ההיפך, קפה יכול להגביר את הריכוז, ולהוריד את

ההיפראקטיביות במעט. כאשר יש תופעה של עוררות יתר והתפרעות אחרי מתוקים, מומלץ להתייעץ עם רופא ולבצע בדיקות דם

לתפקודי פירוק והמסת סוכר – ייתכן ויש גם/או סכרת סמויה.

בנוסף, עשוי להיות מצב של רגישות לחומרים מסוג זה או אחר, ללא קשר להפרעת קשב וריכוז.



המיתוס: הפרעת קשב היא בעיה של בנים.

התשובה: הפרעת קשב מופיעה בספרות ביחס של 1:4. אולם, נתון זה מתייחס בעיקר לטיפוס המשולב הכולל תסמיני קשב

והיפראקטיביות- אימפולסיביות. היות שזהו הטיפוס הנחקר ביותר. מבחינת סטטיסטיקה של פניה לאבחון רואים שהיחס האמיתי הוא

כ- 1:2.5. לכן מיתוס זה נכון בחלקו. יחד עם זאת, יש הרבה יותר בנות שסובלות מהפרעת קשב וריכוז ממה שמקובל לחשוב, אלא

שהן 'סובלות בשקט' ולכן הן נמצאו בתת איבחון.



המיתוס: הפרעת קשב היא פגיעה מוחית.

התשובה: מקובל על פי רוב להתייחס להפרעת קשב כמו לתופעת השמאליות. הפרעת קשב היא שונות והיא מתבטאת בדומיננטיות

של הצדדים הרגשיים ויצירתיים במוח. אי לכך, בבדיקות סריקה מוחיות אכן רואים שינוי בתפקוד המוח, אך לא מקובל להתייחס לשונות

זו כפגיעה מוחית, היות שמבחינת האורגניזם (הגוף) הוא רואה בהפרעת קשב מצב תמידי שאינו פתולוגי.



המיתוס: הפרעת קשב היא מודה חדשה.

התשובה: הפרעת קשב מתוארת בספרים ובכתבים כבר מהמאה ה- 17(כתביו של גון לוק, בספרות ילדים). אולם, כתסמונת רפואית,

יש לה ביטוי מראשית המאה ה- 20, בעת שגורג' סטיל ב-1902 תיאר אותה לראשונה באמות מידע רפואית. כך, שהיא אינה חדשה

והיא מאפיינת אנשים לאורך ההיסטוריה כולה. מיומנויות האבחון עלו בשנים האחרונות והם תרמו לעליה בכמות האבחונים.



המיתוס: לקויי קשב פחות חכמים.

תשובה: ההיפך הוא הנכון. מכיוון שלקויי הקשב עושים שימוש במשאבים מנטאליים אחרים – רגשיים בעיקר, ישנם מרכיבים במבחני

האינטליגנציה שבהם יש להם תוצאות טובות יותר. הסטטיסטיקה מראה ששכיחות לקויי הקשב בקרב המחוננים גבוהה פי 5 יותר מאשר

שכיחותם של אנשים ללא עדות להפרעת קשב בקרב במחוננים.



המיתוס: בהפרעת קשב גבולית לא צריך לטפל.

התשובה: הפרעת קשב מאופיינת כשונות בתפקוד המוח היוצרת תמונה תפקודית מיוחדת, לא מקובל להתייחס למונח הפרעה גבולית.

לצערנו, יש נטייה לייחס ציון גבולי בבדיקת ה- TOVA, ל"רמת" הפרעת הקשב ולהחשיבה כהפרעת קשב גבולית ואז לעיתים מטעים את

הלקוחות ואינם מציעים טיפול. לבדיקת ה-
TOVA נתייחס בהמשך, אולם לעניין המיתוס הנדון, בהפרעת קשב מטפלים, גם כאשר הציון

שלה ב- 
TOVA גבולי. כדאי לבחון את תוכנית הטיפול בהתאם לביטויים של הקושי של הסובל ממאפייניו של ה- ADHD.



המיתוס: הפרעת קשב נגרמת כתוצאה מכישלון בחינוך ההורי.

התשובה: הפרעת קשב נגרמת כתוצאה משינוי קל בתפקוד המוח והיא תופעה תורשתית. אי לכך, לחינוך הורים אין השלכות על

הופעתה. הורים יכולים באמצעות הדרכה והכוונה להקל על ההתמודדות של הילדים הסובלים מ- ADHD ולהעצים את נקודות החוזקה

הקשורות בה. מאידך, קשיים בתפקוד ההורי יכולים להחמיר סימפטומים הסתגלותיים. לכן במערך הטיפול תמיד מוצעת הדרכת הורים.



המיתוס: לקויי הקשב מסכנים.

התשובה: מסכנות היא בחירה של האדם. אדם באשר הוא, שיראה בעצמו מסכן, ינהג ככזה. חשוב להבהיר גם לסובלים מ- ADHD את

הכוחות הטמונים בתסמונת ולהעצים אותם. לעיתים, תגובה הסביבה לאחר האבחון מציבה להם 'קביים' ומונעת מהם התמודדות – זוהי

טעות נפוצה שבהדרכה חשוב להתמודד איתה.



המיתוס: לקויי קשב אינם מבינים מצבים חברתיים ויש להם בעיות חברתיות רבות.

התשובה: לקויי קשב מתקשים בתחומים בהם נדרש רצף ואירגון. הבנה וניתוח של סיטואציה חברתית והתאמת תגובה תואמת מחייבת

רצף וויסות עדין מאוד. לעיתים, לקויי קשב מתקשים בהוצאת התגובה הנכונה במקום ובזמן, במיוחד בגיל הצעיר. יחד עם זאת, חלק

מהתכונות של לקויי קשב מאופיינת בחשיבה הרגשית והאסוציאטיבית שלהם וכוללת נדיבות לב, סלחנות, יכולת אמפטית ורגישות גבוהה

לזולת. אלו משאבים שכדאי להעצים, בעזרת הדרכה והכוונה ניתן לתפקד מבחינה חברתית ברמה גבוהה מאוד.



המיתוס: פעם היו פחות לקויי קשב

התשובה: בעיקרון למיתוס זה גרעין של אמת. בגלל מקדם תורשה גבוה של הפרעת קשב, יש סיכוי גדול שאם אחד ההורים לקויי קשב

מרבית ילדיו יהיו בעלי הפרעת קשב גם כן. לכן, טבעי שיש יותר. אולם, ההתרבות הטבעית אינה מסבירה על העלייה בשנים האחרונות.

לעליה זו מספר הסברים: חוק השילוב משלב כיום יותר ילדים שבעבר נפלטו ממערכת החינוך. בתי הספר המקצועיים שבהם שולבו רוב

לקויי הקשב בעבר – לא קיימים יותר והמודעות להפרעה גדלה וקיים שיפור מיומנויות האבחון. ארבעת הגורמים במשולב תרמו לעליה

בשכיחות התופעה בשנים האחרונות וכיום עדים ליותר ילדים המאובחנים כסובלים מהפרעת קשב וריכוז. אגב, העלייה במודעות הביאה

לעליה משמעותית בילדים המאובחנים בהפרעת קשב ללא היפראקטיביות, בעבר הם פשוט לא היו מאובחנים.



המיתוס: אימפולסיביות זו בעיה של כל הישראלים.

התשובה: עם ישראל הוא עם לחוץ, שמח ותוסס. לשמחתנו מרבית אזרחי ישראל חיים כיום בשפע. חלק מהשפע לימד את האנשים

שהכל מגיע מהר ומוכן – דור האינסטנט. נכון שהישראלים יותר חמים וכפועל יוצא גם יותר אימפולסיביים. אלא שבקרב הסובלים מ- ADHD

האימפולסיביות היא כלי דרכו הם מנסים לבנות רצף ולהגיב לסביבה. לקויי הקשב חיים בסביבה עוד יותר מהירה מהמסלול המהיר של

הישראלי המצוי. לכן, פעמים רבות מאופיינים ברמות גבוהות יותר של חרדה, דבר בו כדאי לטפל.



המיתוס: ההיפראקטיביות נשלטת – אז שיפסיק לזוז ולדבר בלי סוף.

תשובה: ההיפראקטיביות נשלטת בחלקה, ומקובל להתייחס אליה כיום כאל משהו נלמד. אולם, ההיפראקטיביות היא הפיצוי היעיל ביותר 

של המוח לרמת המוסחות הגבוהה שלו. לכן, אם רוצים ללמד את הילד ההיפראקטיבי לתעל אותה ולהפכה למינורית, יש לספק לו כלים

אחרים. יש צורך להבין שחלק מהתסמינים שלה (כמו רעשי הרקע, הצורך לגעת בכל דבר או הצורך למולל בידיים להתעסק עם

משהו) חייבים להישאר כדי שהילד יוכל לתפקד ברמת טובה יותר. את תנועות הרגלים והקופצניות ניתן למתן בהדרכה ומתן אלטרנטיביות

להגברת העוררות המוחית. את ההיפראקטיביות לא ניתן להפחית אלא ניתן לעבוד איתה, ודרכה להגיעה לעוררות מוחית טובה יותר.

הטיפול בממריצים (בהמלצת ופיקוח רופא), בהיותו מגביר עוררות, פותר את המוח מלהתמודד באמצעות ההיפראקטיביות עם הבעיה,

ולכן טיפול בקשב, בהגברתו מפחית כפועל יוצא את ההיפראקטיביות. אולם, אל לנו לחשוב שהריטלין הוא כדור מרגיע שנועד להפחית

היפראקטיביות – זהו מיתוס בפני עצמו.



המיתוס: הפרעת קשב היא מחלת נפש אם היא כתובה בספרות הפסיכיאטרית DSM.

התשובה: הפרעת קשב אינה הפרעת נפש, אבל יכולה לגרום למצוקה נפשית גלויה או סמויה. כל ההפרעות הנפשיות ומחלות הנפש

כתובות בספרות ה- DSM. בגלל שהפרעת קשב משליכה על התפקוד וההתנהגות, היא רשומה גם בספרות זו – תחת הפרעות התנהגות

ושליטה. לכן, נולד המיתוס שהפרעת קשב היא הפרעה נפשית. כפועל יוצא הורים רבים חוששים לפנות לפסיכיאטר לאבחון קשב, בשל

ההקשר שנוצר בין ADHD ומחלת נפש. יש רבים בעלי הפרעת קשב שאינם סובלים מכל מצוקה מעצם קיומה של ההפרעה.



המיתוס: פסיכיאטרים מאבחנים רק מחלות נפש.

התשובה: הואיל וכל מחלה ובכלל זה מחלת נפש מאובחנת רק על ידי רופא, ולעניין זה הפסיכיאטר, נולד המיתוס שרק מי שחולה נפש

ניגש לפסיכיאטר. כיום, ידוע שבמרפאות לבריאות הנפש מטפלים בילדים ונוער רבים המגיעים לרופאים אלו לצורך מעקב וטיפול במגוון

קשיים כמו חרדות, ADHD וכדומה. כיום, פסיכיאטרים מאבחנים הפרעות קשב, גם כשאין בעיה נפשית נוספת לילד. בארץ מורשים לאבחן

הפרעות קשב וריכוז, ולהמליץ על טיפול תרופתי – נוירולוגים ופסיכיאטרים (רופא התפתחותי בילדים עד גיל 9 ורופאי משפחה שעברו את

ההכשרה המיוחדת).



המיתוס: אבחנה של הפרעת קשב מורידה פרופיל בצבא.

התשובה: אבחנה של הפרעת קשב מהווה כיום סעיף ליקוי, ואין לראות בה גורם מוריד פרופיל, אלא אם כן מתלווה לכך בעיות קואורדינציה

או בעיות הסתגלות והתנהגות. ההיפך הוא הנכון, חשוב מאוד לדווח לצבא על קיומה של ההפרעה כדי לקבל במנילה תפקידים מותאמים

יותר.



המיתוס: אבחון הפרעת קשב על ידי פסיכיאטר מדווח לרשויות.

התשובה: כל מידע בין רופא למטופל מוגן בחוק חיסיון מידע רפואי. רק לצו שופט או הוראת פסיכיאטר מחוזי (מקביל לצו שופט) יש זכות

לבדוק מידע רפואי שלא בהסכמה. כל מסירה של מידע לבית ספר, צבא וכדומה – מחייב הסכמת ויתור סודיות, באמצעות מסמך משפטי

קביל. יתרה מכך, הפרעת קשב אינה מוגדרת בחוק כמדווחת לרשויות אחרות (כמו משרד הפנים –לצורך רישיון נשק). כל המידע האמור

לעניין הפרעת קשב אינו מדווח הואיל ובהפרעת קשב אין סכנה לציבור. הדיווח מתחייב רק בהפרעות שיש סכנה לציבור.



מיתוס: כל אדם מצליח ב TOVA טוב יותר עם ריטלין.

התשובה: כל אדם שהגיע לבדיקת בעוררות מוחית נמוכה (בגלל סיבות שונות שציינו באחד המיתוסים הקודמים), ישפר את תפקודו

בבדיקה השנייה. אלא שאדם הסובל מ- ADHD (או לעניין זה גם מהפרעת שינה) עשוי לשפר משמעותית את התוצאה בבדיקה השנייה.

מאידך, ישנם לקוי קשב שאינם מגיבים לתכשיר ובבדיקת ה TOVA השנייה יציגו תוצאות פחות טובות. אדם ללא עוררות מוחית נמוכה

יצליח פחות בבדיקה השניה. גם כאשר מוצגת בבדיקה ה-TOVA שיפור בבדיקה השניה, יש לבדוק שהשיפור משמעותי (מעל סטיית תקן

1), דפוס השינוי בתוצאות תחת השפעת תכשיר (שעשוי לרמז על בעיה אחרת מהפרעת קשב) ולשלב את תוצאות הבדיקה עם מערך

האבחון המלא.



המיתוס: מורים ומנהלים מכריחים הורים לקחת ריטלין.

תשובה: ההחלטה על מתן תרופה לילד היא בסמכות בלעדית של ההורים. כלומר רק ההורה מחליט (בקטינים) על מתן ריטלין. רק רופא

יכול להמליץ על טיפול שכזה לאחר איבחון. לפיכך, מורה ומנהל אינם גורמים מורשים לפי חוק להמליץ על טיפול תרופתי, ובכלל זה גם על

ריטלין.



המיתוס: תרופה טבעית שאינה עוזרת בטח לא תזיק. 

התשובה: ממש לא נכון! גם תרופות שבפעילותן משנות את האיזון האנרגטי של הגוף ויכולות ליעל ולהקל על הגוף, יכולות גם להזיק.

ברפואה משלימה בפרט נדרשת התאמה אישית של תכשיר טיפול, ולכן לא כל מה שטבעי ואינו עוזר- גם אינו מזיק. ישנן "תכשירים

טבעיים" שעושות נזק – כמו קוקאין או קנאביס (גראס). וישנם תרופות טבעיות שכאשר אינן ניתנות בהתאמה אישית, יכולות לפגוע בילד.

ראיה לכך, בשנים האחרונות בשל המודעות להשפעה אפשרית של תרופות טבעיות הופסק מתן תה קמומיל לילדים בגני הקיבוצים,

היות שידוע שקמומיל (תרופה הומאופתית) עשויה לגרום לתופעות לא רצויות לאדם שאינו מתאימה לו.



המיתוס: תרופות טבעיות מהרפואה המשלימה טובות יותר להפרעת קשב מאשר ריטלין.

תשובה: אין מקום להשוואה בין טיפול מהרפואה המשלימה, המספקת לרוב טיפולים טבעיים ובין מתן טיפול בריטלין. הטיפול בריטלין

(וברפואה בכלל) הוא טיפול סימפטומאלי – כלומר ממוקד בסימפטום ואילו הטיפול ברפואה משלימה – ממוקד בפציינט. הואיל ובניית

הטיפול שונה מאדם לאדם, לא ניתן לטפל בטיפול טבעי בבעיה מסוימת, הואיל ואותה בעיה יכולה להיות ביטוי של תהליכים נפשיים

ואנרגטיים שונים. מומלץ לשלב רפואה משלימה וטיפול תרופתי למי שצריך, אבל אין לראות בהם חלופה היות שצורת הטיפול שלהן שונה.



המיתוס: רפואה משלימה יכולה לספק אלטרנטיבה לריטלין.

התשובה: כמו במיתוס הקודם. רפואה משלימה עובדת אחרת ויש להתאים תרופה לאדם ולא לסימפטום כזה או אחר. מבחינת הרפואה

המשלימה אין אבחנה שנקראת ADHD, היות שגם היא מבוססת על סדרה של תיאורים – סימפטומים שמסוכמים לאבחנה. הרפואה

המשלימה בודקת את האדם כמכלול ומציע התערבות הוליסטית בתרופה למכלול האנושי של האדם ולא לבעיה ספציפית כזו או אחרת

ממנה סובל – בשונה מריטלין שממוקד כמגביר קשב. הואיל והגוף לא רואה בהפרעת קשב בעיה או הפרעה, גם הרפואה המשלימה אינה

יכולה להגביר את הקשב. ולעניין זה לרפואה האלטרנטיבית אין עדיין חלופה לריטלין.



המיתוס: בדיקת BRC מהימנה יותר באבחון הפרעות קשב בגלל שהיא חדשה יותר.

התשובה: מדובר שתי בדיקות למטרות שונות. ה BRC אכן בדיקה חדשה יותר והיא בודקת 19 תפקודים נוירו-קוגניטיבים באופן

ממוחשבת. לבדיקת ה TOVA לעניין תגובת הפציינט לריטלין יש כיום את המהימנות הגבוה ביותר, והיא גבוהה יותר מזו של ה- BRC.

מדובר בשתי בדיקות שבודקים דברים שונים. ולכן מהימנותם גבוהה, אולם למטרות שונות.



המיתוס: מטפלים בריטלין רק בילדים היפראקטיביים.

התשובה: הטיפול בריטלין ממריץ ומעורר את מערכת העצבים ובכך מגביר את הקשב. הואיל וההיפראקטיביות היא אחד מהפיצויים

של המוח לעוררות הנמוכה, לאחר מתן ריטלין רבים מלקויי הקשב מפחיתים מההיפראקטיביות. אלא שישנם לקויי קשב שאינם מציגים

פיצוי של היפראקטיביות, וגם בהם חשוב לטפל. לכן, כשיש הפרעת קשב, גם ADD, ויש מצוקה לאדם (סמויה או גלויה) – חשוב לטפל

בריטלין, בהתאם להמלצות הגורם הרפואי.



המיתוס: כל ילד או סטודנט עם ריטלין מצליח יותר.

התשובה: לא נכון. מי שסובל מ ADHD יצליח למצות טוב יותר מהפוטנציאל שלו תחת ריטלין. אדם ללא הפרעת קשב, הריטלין יפריע לו

היות שהוא ימריץ אותו לפעלתנות יתר. הריטלין לא נותן לאדם יותר שכל או יותר כישרון , אלא מספק כלי שבאמצעותו יש ניצול טוב יותר

של משאבים של האדם. זה ממש כמו משקפיים - לקצר ראיה זה ישפר את תפקודי הלמידה, לאדם בעל ראיה תקינה, המשקפיים רק

יפריעו. כך גם הריטלין, יעזור למי שיש לו הפרעת קשב, למצות טוב יותר את הפוטנציאל.



המיתוס: נותנים היום ריטלין לילדים בכיתה כדי שהמורה תוכל ללמד.

התשובה: את הריטלין נותנים כדי שהילד יחווה הצלחה לימודית וחוויות חיוביות בכיתה. נכון שיש כיום 3-4 ילדים בעלי הפרעות קשב

בכיתה, ואם הם אינם מטופלים לכלל הכיתה קשה ללמוד. למורה יש אחריות כלפי תלמידים אחרים. אבל, השיקול שלנו כהורים האם

לטפל בילד בריטלין הוא שהילד שלכם יחווה הצלחה והרגשה טובה מול חבריו בכיתה.



המיתוס: הריטלין משמש רק ללימודים.

התשובה: עיקר העומס שמחייב הקצאת משאבים וקשב ממוקד קשור בתחומים הלימודיים. אבל, יש ילדים שלהם הפרעת קשב

שפוגעת גם בתפקודים נוספים כמו בבית ובקשר החברתי. לפיכך, יש לבצע בחינה והתאמה של שיטת הטיפול וסוג התכשיר בהתאם

לאופי הקשיים שחווה הילד.



המיתוס: כל ילד שני לוקח ריטלין.

התשובה: מקובלת כיום אבחנה של כ- 10% מכלל האוכלוסייה, כך שבכיתה ממוצעת כ-3-5 ילדים בעלי הפרעת קשב. ישנן בעיות

נוספות שעלולות לגרום להפרעות בהתנהגות או בלמידה, אבל להם טיפול בריטלין לא יועיל. מנתוני משרד הבריאות, בארץ כ- 30,000

אנשים המורשים לשימוש רפואי בריטלין. מספר זה מרמז על חסר באבחון וטיפול בכלל ובילדים בפרט.



המיתוס: הריטלין מרדים את הילד ומדכא אותו.

התשובה: בפעילותו הריטלין ממריץ. אלא שכאשר הוא ניתן בתת-מינון אחת מתופעות הלוואי מתבטאת בחולשה, עייפות וזומביות. כדי

להימנע מתופעה זו יש להבטיח הגעה לביקורת תקופתית אחת לחצי שנה אצל רופא מומחה, ולוודא שהמטופל מאוזן תרופתית.



המיתוס: לריטלין המון תופעות לוואי ולכן הוא מסוכן ובפיקוח.

התשובה: תופעת הלוואי העיקרית של הריטלין היא העלאת רמת האדרנלין בדם – בהיותו ממריץ. אי לכך, שתי תופעות מיידיות

המזוהות עימו הינן דיכוי עייפות ודיכוי תאבון. לעיתים, בתחילת השימוש יכול להופיע כאבי ראש וכאבי בטן. כל אלו הינם תופעות המזוהות

עם עליה חדה ברמת האדרנלין. מינהל התרופות והמזון האמריקאי (FDA) מפרסם כל תופעה לוואי שהופיע אי פעם אצל פציינט בעת

שימוש בתכשיר, גם כאשר אין קשר סיבתי ביניהן. כל שנה ה- FDA מקיים ישיבות ומחליט על נהלים לגבי השנה הבאה. כך שכל שנה

הריטלין נדון בסביבות מרץ-אפריל. לגביו, אין אזהרות ואין סכנות (הזהרה שחורה – Black Box). כיום רשומות כ- 70 תופעות שהופיעו

אי פעם בסמיכות לשימוש בריטלין, על כל נגזרותיו. לגבי אדרל יש אזהרות מעט יותר מחמירות, אבל גם הוא על דעת ה FDA בטוח

לשימוש ורמת הסיכון מתופעות הלוואי הוגדרו גם בו נמוכה. אגב... לאקמול רשומים כ- 100 תופעות. הריטלין נקבע כלא מסוכן והסיבה

היחידה שהוא בפיקוח היא שבשנות ה- 80 נשים עשו איתו דיאטות – מדכא תאבון וממריץ.



המיתוס: ריטלין גורם לטיקים, דיכאון וחרדה.

התשובה: ריטלין לא גורם לטיקים. ריטלין עלול להבליט גורמי דחק וחרדה, ואז בסיטואציה של מתח עלולים להופיע יותר טיקים, גילויי

חרדה ודיכאון. אחת מהתופעות המזוהות עם הפרעת הקשב היא תנודות במצב הרוח, שלעיתים בתחילת שימוש בריטלין הם מוחמרות,

במיוחד בכניסה לתרופה וביציאה – תופעה המכונה ריבואנד. כאשר אלו מופיעות יש להתייחס אליהם כנלוות להפרעת קשב ויש לדון עם

הרופא המטפל בדרכי הטיפול המתאימות. לגבי הדיכאון, הריטלין מרכז ומפקס, ולעיתים השקט של הילד וחוסר ה'ליצנות' שלו, מפורשים

על ידי הסביבה כדכדוך. יש לעשות הבחנה בין מצב דכדוך ובין שקט בעקבות ריכוז.



המיתוס: הריטלין פוגע בגדילה.

התשובה: מקורו של המיתוס בשני מחקרים בשנות ה- 80 שהראו כי ילדים בגילאי 14-18 שלקחו ריטלין הגיעו לעד 2 ס"מ פחות מהגובה

המצופה. כיום, ידוע שהפרעת קשב היא הפרעת ויסות ויכולה להשפיע גם על ריתמוסים ביולוגים ובכלל זה קצב גביהה. ידוע שעקומת

הצמיחה אצל בנים הסובלים מ- ADHD ממושכת יותר ונמשכת עד גיל 24 בממוצע (בניגוד לגיל 19 בכלל אוכלוסיית הבנים). ידוע שהפרעת

הקשב היא שפוגעת בקצב הגדילה ולא הריטלין.



המיתוס: הריטלין מגביר את הסיכוי למוות פתאומי.

התשובה: בעקבות דיווח של ניתוח פתולוגי של ילדים שמתו מוות פתאומי מסיבות שונות, נמצא כי כ-3% מהילדים שלקחו שמתו מוות

פתאומי נטלו ריטלין או אדרל. סטטיסטית היות ששכיחות לקויי הקשב באוכלוסיה כ-10%, ושכיחות המטופלים בריטלין עוד יותר נמוך,

זהו סטטיסטית שימוש בטוח מאוד לשימוש, היות שהוא נמוך מהשכיחות היחסית של לקויי קשב באוכלוסיה. גם מקרים אלו מתייחסים

למצב בו היתה פתולוגיה מולדת אצל הילד, לרוב לקויות קרדיו-וסקולריות, שהממריץ לכל היותר הגביר את הסיכון. כדי להבטיח עוד יותר

את בטיחות הטיפול בממריצים, יצאו נהלים של ה FDA לגבי בדיקות רוטינה טרום-טיפוליות, ובכללן – בדיקות דם (כולל תפקודי כליות)

ובדיקת EKG או ארגומטריה לעוסקים בספורט מאומץ. למבוגרים בעלי נטייה ליתר לחץ דם נדרש גם מעקב קרדיולוגי.



המיתוס: הריטלין הוא סם והוא ממכר.

תשובה: ברפואה מקובל שם כולל לכל התרופות בשם כולל של תרופה (Medicine), לצד זה כל התרופות בעלות השפעה מעוררת או

מרגיעה מכונות חומרים פסיכו-אקטיביים או סמים (Drugs). מקובלת ההבחנה בין שימוש רפואי (Use) לשימוש לרעה (Abuse). קחו

בחשבון, כי ניתן לעשות שחמוש לרעה עם כל חומר רפואי או לא רפואי (לעניין זה גם קפה, שוקולד ודוגמתם). הריטלין בהיותו תרופה

ממריצה נכלל ברשימת החומרים המכונים 'סם', שבשימוש רפואי הוא בטוח לשימוש. הריטלין אינו ממכר, היות שהוא אינו בונה רמה של

חומר בדם. הריטלין פועל בשיטת 'אפקט סינדרלה'. כלומר, לאחר השפעה הוא יוצא מהגוף דרך מערכת השתן – כלא היה. מחקרים

מלמדים, כי לעיתים הריטלין מגן מפני התמכרות ומעשנים דיווחו כי הורידו את צריכת הסיגריות תחת כיסוי תרופתי.



מיתוס: הריטלין פוגע בלב ובכבד.

התשובה: הריטלין לא פועל דרך מערכת הכבד. הריטלין מתפרק דרך מערכת השתן. הבקשה של גורמי הרפואה לבצע בדיקות ערב

השימוש בריטלין לתקינות הכבר והתפקוד הקרדיו-וסקולרי (תפקוד הלב), היא כדי לוודא שהכל בסדר, לפני תחילת השימוש בריטלין. ידוע

שהפרעת קצב לב בשילוב עם פעילות ספורט מאומצת מהווה גורם סיכון. הריטלין עלול להגביר את הסיכון ורק במקרה זה של הפרעת

קצב מולדת והילד עוסק בפעילות ספורט מאומצת (בליגה) נדרשים בדיקות מעמיקות ומעקב קרדיולוגי.



המיתוס: מי שמתחיל ריטלין בגיל צעיר ייאלץ להעלות את המינון שלו כל שנה.

התשובה: ריטלין מותאם למשקל הגוף. לשמחתינו עם הגיל אנו גבהים וכך במצב תקין גם עולים במשקל. אי לכך, מעת לעת נדרשת

התאמת המינון מחדש למשקל הגוף. וזה ההסבר לעליה במינון לאורך השנים. מחקרים ארוכי שנים מלמדים כי הריטלין אינו ממכר

ושימוש בו מגיל צעיר אינו משפיע על תגובת הגוף לתכשיר בעתיד.



לסיכום, הוצגו לפניכם שורה של מיתוסים שרווחים בתקשורת וברשת. כל מידע חדש שמגיע אלינו ההורים – מטופל ע"י ההורה ברצינות

רבה, בגלל גודל האחריות. חלה עלינו החובה לברר לגבי כל מידע חדש את אמינותו ומהימנותו של המידע. סביר ותתקלו במיתוסים

חדשים גם בעתיד.

נושא הפרעות בילדים ובפרט הפרעות קשב וריכוז, לקויות למידה וריטלין – מהווים נושא שיעלה על דיון גם בעתיד. חשוב שתלמדו את

המידעון העוסק באמינות של מידע חדש (קישור). אם נתקלתם בשאלה או במשפט מעורר דאגה, שתפו אותנו ונשמח לבדוק איתכם את

נכונות המידע.


 

מטרת אתר זה על תכניו השונים הוא לספק מידע בלבד ואין לראות בהם אבחנה רפואית ו/או חוות דעת. תכני האתר אינם מהווים בשום מקרה תחליף להתייעצות אישית עם גורם מקצועי מוסמך.
כל שימוש באתר או הסתמכות על תכניו תיעשה, איפוא, על אחריותם הבלעדית והמלאה של המשתמשים. גלישה באתר מהווה הסכמה מצד הגולש לתנאים אלו.

לייבסיטי - בניית אתרים