הפרעת קשב היא לקות שמקורה אורגני, כלומר שינוי במבנה ו/או תפקוד המוח ביחס לאנשים ללא הפרעת קשב וריכוז.
הפרעת הקשב וריכוז ידועה ומוכרת בעולם הרפואה וקיימים מבחנים ומדידות רפואיים המאפשרים לאדם לדעת האם הוא סובל מההפרעה.
לקות הקשב מאפיינת כ - 10% מהאוכלוסייה, והיא נמצאת בשכיחות גבוהה יותר בקרב בנים. לנוכחותה של הפרעת קשב השלכות על תפקודי חיים רבים בכל מחזור החיים. בעלי הפרעת הקשב האורגנית (ADHD) מציגים מופע התנהגותי בעל מאפיינים מסויימים, הקיימים כתוצאה מנוכחותה של הפרעת קשב.
יחד עם זאת, המופע ההתנהגותי האופייני הנ"ל אינו נחלתם הבלעדית של בעלי הפרעת קשב. מערכת הקשב הינה מערכת רגישה ביותר, המושפעת ביתר קלות מתנאים פיזיולוגיים (כדוגמת: רעב, מחלה), סביבתיים (כדוגמת: סביבה רועשת) ופסיכולוגיים (כדוגמת: תהליך של אבל).
הופעת מאפיינים התנהגותיים הדומים למאפייניהם ההתנהגותיים של בעלי הפרעת הקשב האורגנית (ADHD), שמקורם אינו אורגני לא יוגדרו כהפרעת קשב אלא כקשיי קשב.
כחלק מאבחון תקין לבדיקת נוכחותה של הפרעת קשב, הרופא המומחה נדרש לשלול את כל הגורמים העשויים להשפיע על מערכת הקשב, בטרם יחליט כי מדובר בהפרעת קשב שמקורה אורגני.
הטיפול המוצע לאלו הסובלים מקשיי הקשב, דומה לעיתים לזה של הסובלים מהפרעת הקשב (ADHD), למעט הטיפול התרופתי.
יש צורך בבירור מעמיק של הגורמים לקשיי הקשב וטיפול בהם ע"י גורם מוסמך. לצד זה, באותם המקרים בהם קשיי הקשב הינם מצב מתמשך או כרוני, כגון: קשיים בויסות החושי (SPD), אלרגיות כרוניות וכו', יש צורך בהדרכה מתאימה.