הפרעת קשב – תיאור כללי הפרעת קשב והיפראקטיביות (Attention deficit hyperactivity disorder), ומוכרת בקיצור הקליני ADHD , היא אבחנה רפואית נוירו-התפתחותית. הפרעת קשב והיפראקטיביות מוגדרת ומסווגת במונחים רפואיים בתחום הפסיכיאטרי, הנוירו-התפתחותי והנוירולוגי. ספר האבחנות ה- DSM ,שהינו אחד מספרי הסיווג הרפואיים המקובלים בתחום הפסיכיאטריה מסווג אותה בגרסה האחרונה שלו משנת 2013 – כהפרעה נוירו-התפתחותית. הפרעה שלה בסיס אורגני ותסמיניה מתחילים בילדות המוקדמות. התסמינים מופיעים בצורות ביטוי שונות במהלך הילדות ומאפיינים את התנהגות ותפקוד האדם בכל מחזור החיים.
בעבר נהגו לבצע הבחנה בין הפרעת קשב ובין הפרעת קשב והיפראקטיביות. באנגלית דנו בהבחנה שבין ADD ל ADHD. אבחנה זו בוטלה בשנת 2000, אם צאתו של ספר האבחנות DSM- IV-TR בשנת 2000 . בספר זה בלטה האבחנה בין הפרעה ללא היפראקטיביות והפרעה עם היפראקטיביות, וזאת לאור ממצאים ממחקר הנוירו-פסיכולוגיה שהראו שהכשל הנוירו-אנטומי בשתי ההפרעות זהה. למעשה, היפראקטיביות היא אחד הביטויים של הפרעת קשב. טעות נוספת שרווחת בעניין זה היא לקרוא לתסמונת – הפרעת קשב וריכוז. טעות זו החלה מתרגום לא מוצלח של שם התסמונת מאנגלית, והיא השתרשה בגלל שאחד מרכיבי הקשב הוא ריכוז, ולאנשים עם ליקוי בקשב, עלולה להיות גם פגיעה בריכוז. אולם השם הנכון לתסמונת הינו הפרעת קשב והיפראקטיביות. בשנים האחרונות אימצה מערכת הבריאות והחינוך במדינת ישראל את השם העברי להפרעת קשב – הפרעת הקשב והיפראקטיביות, כפי שהיא מוכרת ומסווגת בעולם.
במחקרי אומדן אפידמיולוגיים שכיחותה של ההפרעה נעמדת בכ 10% מהאוכלוסייה. ממחקרים בינלאומיים מסתמנת מגמה שאין הבדלים בין תרבויות בשכיחות ההפרעה, אלא ההבדלים שמדווחים לעיתים בספרות נובעים מרמת הערנות של גורמי החינוך, המיומנות של אנשי המקצוע ודרכי הסיווג. הפרעת קשב, מאפיינת יותר בנים, ביחס כללי של 1:2.3 לערך. לנתונים נוספים רצוי לעין בספרם של מנור וטיאנו – לחיות עם הפרעת קשב, המהווה הטקסט-בוק המרכזי בשפה העברית ללימוד מקצועי ומעמיק של נושא הפרעת הקשב.
אדם הסובל מהפרעת קשב מתקשה לווסת ולנהל בצורה יעילה את הקשב שלו. פרטים אלו מגלים קושי משמעותי להפנות משאבים, ולחלק את תשומת ליבם באופן יעיל, בין הפעילויות והתפקידים שהם ממלאים. כפועל יוצא, קיימת אצלם פגיעה תפקודית, בכל התפקודים המונוטוניים שהם ממלא. ניתן לתאר את הקשיים של אנשים הסובלים מהפרעת קשב באמצעות ארבעה תחומי קושי מרכזיים:
רכיב תת-קשב – מאופיין בחוסר אוטומטיות. זהו רכיב מהווה את הבעיה העיקרית והמאפיינים השכיחים הקשורים בו הם: חוסר מיקוד, קושי בשמירה על קשב לזמן ממושך, חוסר סדר, קשיים בהתארגנות ובזמן, ביצוע שגיאות טיפשיות וכד'.
רכיב היפראקטיביות-אימפולסיביות – רכיב זה נלווה לרכיב הקשב בכ-70% מהאבחנות, המאפיינים השכיחים הקשורים בו: תנועתיות, דברנות, הרפתקנות, קושי לחכות לתור, חוסר סבלנות, ביצוע רעשי רקע, הידבקות /הצקות לאחרים.
מקצב ביולוגי – רכיב המתאר ליקויים במזג הטבעי של הילד. רכיב זו בא לידי ברגישויות גבוהות (חושית ורגשית), התפתחות חריגה, ויסות שינה, ויסות אכילה, כאבים בפרקים ומפרקים וכדומה.
תפקודים ניהוליים – מרכיב שלפי החוקר ראסל בארקלי הינו העיקרי בהפרעת קשב, ומתאר קושי בניהול הגירויים שמבוקרים על ידי המוח. מדובר בקבוצה של מיומנויות נירו-פסיכולוגיות שמאפשרות לאדם להתארגן למשימה, לבצע ניתור ומעבר בין משימות, לנהל משימה ולפעול עם מוטיבציה בתוך משימה, כדי לסיימה.
הפרעת הקשב, מופיעה לעיתים ללא בולטות של הרכיב ההיפראקטיבי - מופיע בכ-25% מבעלי ההפרעה – ואז היא מוגדרת כהפרעת קשב והיפראקטיביות מהטיפוס הלא-קשוב בעיקרו. מופיע בשכיחות גבוהה יותר בקרב בנות. ברוב המקרים היא מופיעה בצורה משולבת עם היפראקטיביות, בסוג זה שכיחות בולטת לבנים, זהו גם הסוג הנחקר ביותר.
חוקרים בחנו את הגורמים להפרעת קשב, ולרוב מתייחסים לגורם משולב, המתייחס לתשתית ביולוגית-גנטית (גנוטיפ) וגורמי סביבה שיכולים להחמיר את התפקוד או להקל עליו (פנוטיפ). באיזון בין תורשה וסביבה הגורם הגנטי הוא מרכזי, ולו השלכות על תהליכי ההולכה העצביים במוח ועל מבנה המוח ותפקוד אבריו. נמצאו במחקרים מיפוי של קבוצות גנים האחראים על תורשה של הפרעת קשב עם מקדם תורשה מאוד גבוה. לכן היא לעיתים מוגדרת בספרות כ'תכונה גנטית'. לסובלים ממנה ישנה ספיגה מהירה של שדר עצב מסוג דופמין בשדר העצב. כתוצאה מכך באזורים בהם הוא פועל – תקשורת בין מערכות מוחיות במערכת הלימבית, בקליפת המוח ובין המערכת הלימבית לקליפת המוח (מכונה מזו-לימבי) הספיגה של הדופמין בשדר העצב גורם לירידה ברמת העוררות של תאים במוח שאמורים לקבל את המידע העצבי. התוצאה של הפגיעה הנוירולוגית היא האטה של כלל פעילות המוח. מחקרים מראים שתמונת גלי מוח של תלמיד בזמן בית-ספר הסובל מהפרעת קשב, מקבילה אצל ילדים ללא ההפרעה, לתמונת גלי מוח של אדם במנוחה –לקראת הירדמות.
הפער בין יכולת גירוי גבוהה, עם יכולת ניהול נמוכה של האירועים – היא לב ליבה של הפרעת קשב. הפער הזה שקוף ולא נאה לעין ולא ניתן למדידה בכלים זמינים כמו – בדיקת דם, צילומי רנטגן ותמונת EEG. אנו למדים על הכשל הנוירולוגי הזה מהתגובה של המוח למצב העוררות הנמוך של קליפת המוח. המוח מנסה באופן טבעי לתקן את הפערים והוא מפתח במהלך החיים פיצויים ותגובות. ניתן לזהות אותם באמצעות שלוש דפוסי התנהגות נלמדים:
אנשי המקצוע שמתארים ילד עם הפרעת קשב, יתארו דפוסי התנהגות משלושת קבוצות המיומנויות, שהינם התוצאה של הפרעת קשב. הם האשנב באמצעותו אנו יכולים ללמוד על התהליכים הנוירולוגים שעוברים במוחו של הילד. בתמונה הקלינית ילדים מתארים מאפיינים מכל שלושת סוגי התגובות. אולם לרוב דפוס אחד יהיה בולט יותר מהאחרים. בשלושת דפוסי ההתנהגות, נכללים גם התסמינים כקריטריונים קליניים לאבחון.
המידעון מבוסס על ספרות מקצועית-מדעית ובכלל זה :
מאור, ג. ושבתאי, ס. (2022). הורות בקשב – מדריך הורים להתמודדות עם הפרעת קשב. קרית ביאליק: הוצאת אח.
מנור, א. וטיאנו ש. (2012). לחיות עם הפרעת קשב ריכוז והיפראקטיביות – ADHD (מהדורה שלישית). תל אביב: דיונון.
קונרס, ק. (2013). הפרעת קשב וריכוז עם היפראקטיביות: גישות עדכניות לטיפול ולהערכה.: אח.
Barkley, R. A. (2015). Attention deficit hyperactivity disorder: A handbook for diagnosis and
treatment (4rd ed). New York: The Guilford Press.